אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לזוע באי נחת כשדובר על 'תורה עם דרך ארץ'. אני רק זוכר שבשלב מסוים התחלתי להרגיש ניגוד עמוק בין התוכן איתו אני מזדהה לבין הדגל אותו אני מניף.

הרגשתי שעם כל הכבוד והערכה העצומה לרש"ר הירש שטבע אותה (בהקשרה המודרני כמובן) ולסטודנטים היהודים-גרמנים שיסדו את התנועה בה אני חבר ובה אני עדיין פעיל, הסיסמא הזו כבר לא כ"כ מייצגת את התנועה כפי שהבנתי אותה, וגם לא אותי.
התנועה הניאו-אורתודוכסית בגרמניה שאימצה את הסיסמא הזו של הרב הירש היוותה חידוש גדול ביהדות האירופאית של המאה ה-19. בניגוד לאינסטינקט הגלותי הנפוץ והמתבקש להיסגר מפני החידוש ולהתמודד עם התרבות השלטת בדרך של זרות וניכור, הניפו מייסדי תנועתנו את דגל השילוב. 'אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך' יכריזו בגאון חניכי התנועה, ויבחרו בדרך של דייקנות הלכתית מחייבת לצד עיסוק בתרבות אנושית כללית ורף גבוה בעולם החול הגויי.
קראתי פעם מאמר של הרב יובל שרלו שדן בשאלה האלמותית (מחילה מהבנאליות) 'מה אתה יותר- דתי או לאומי?'
תשובתו של הרב שרלו היתה שבעיניו המרכיב החשוב ביותר במונח 'דתי-לאומי' אינו המרכיב הלאומי ואינו המרכיב הדתי, אלא המקף באמצע. החידוש והבשורה בעיניו היא שיש חשיבות עצומה בחיבור הבלתי מתפשר הזה.

נדמה לי שניתן להשליך את העיקרון הזה על המושג 'תורה עם דרך ארץ'. נראה שחידושם הגדול של האורתודוכסים בגרמניה היה במילה 'עם'. יש כאן מבחינתם שני דברים חשובים שלא ניתן להתפשר על אף אחד מהם.
פה בדיוק היתה מונחת תחושת אי הנוחות שלי. על אף הקסם שיש במבט ראשון בעיקרון של 'גם וגם', ברצון לא לוותר על שייכותנו לתרבות הכללית מצד אחד ועל שייכותנו למסורת מן הצד השני, מבט מפוכח לימד אותי שהגישה הזו יוצרת תחושה פשרנית, מגמגמת, חיה בסתירה פנימית מתמדת. הניסוח הקיצוני של כיוון החשיבה הזה טמון בציטוט המפורסם המיוחס בטעות למשה מנדלסון : "היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך ", קרי, חיי התורה והקודש הם חשובים וטובים, אך הם רלוונטיים רק לרבדים מסוימים בחיינו. אין כאן יציאה ממסורת ההלכה חלילה, אך בהחלט יש כאן מבט על המציאות שיוצר אבחנה דיכוטומית בין מרחב התורה ויראת השמים, לבין מרחב שבו אני כביכול אדם ככל אדם. בין מרחב הקודש לבין מרחב החול.

ננסח זאת בפשטות: בתפישה הניאו-אורתודוכסית, הקודש והחול מנותקים אחד מהשני עד כדי כך שהם אינם סותרים. על דרך משל: כפי שאין סתירה בין פעולת האכילה ופעולת השינה, אלא מדובר בשתי פעולות נפרדות לחלוטין, וממילא אין סיבה שיסתרו אחת את השניה, כן בנמשל: אין שום קשר בין העובדה שאני מניח תפילין כל בוקר לבין העובדה שאני הולך לתיאטרון- הנחת התפילין קשורה למרחב האורתודוכסי שלי וההליכה לתיאטרון קשורה למרחב המודרני שלי. הדואליות בסגנון החיים הזה תסכלה אותי ויצרה אצלי תחושת רמיה וחוסר יושר מול התביעה החריפה של החכם באדם: "בכל דרכיך דעהו".
מול כל אלה ניצבה תפישתו הרחבה של רואה האורות הגדול, הראי"ה קוק זצ"ל אשר באו כמים קרים על נפש עייפה בשנות השיטוט הרוחני של הלימוד בישיבה התיכונית: "כל גלוי רוח כללי לפי התגברות הכללות שבו כך הודאות מתחזקת בקרבו... ומתוך שהיא כללית, מפני שבתוכה כלול כל, אינה יכולה על פי טבעה להוציא כל דבר משלטונה והכללתה ולכל היא נותנת מקום..." (אורות, עמ' קל-קלא)
הרב קוק דרש מאיתנו דרישה עמוקה יותר וקוהרנטית יותר מזו של הרב הירש. כמו הרב הירש לפניו, גם הרב קוק היה ער לצורך להיות קשוב לרוחות הזמן, אך שלל בחריפות את המבט הדואלי של התנועה הניאו-אורתודוכסית. בארץ ישראל, לדידו של הרב, מתגלה רובד עמוק יותר של צורת החיים הישראלית אשר בו "אין בנו ערכים פרודים" (אורות עמ' כ), ומוטל עלינו לחיות שיטה כללית אחת אשר מתוכה צומחים כל ערכי החיים- חיי הקודש וחיי החול. מוטל עלינו ליצור צורת חיים שבה הנחת התפילין בבוקר תהווה בעומקה חלק מאותה דרישה להיות קשוב לרוחות הזמן, לחיות רף גבוה בכל מרחבי החיים, גם חיי החול. אין מדובר כאן על 'תורה עם דרך ארץ', אלא על חיי תורה, חיי קדושה המופיעים בתוך דרך ארץ. זוהי עפ"י הרב, צורת החיים הישראליים בא"י.

מתוך הקשבה לשינוי התודעתי העמוק שעבר על התנועה מימי היוסדה בהלברשטט ועד לימינו אנו, הובילו מנהיגי התנועה בשנים האחרונות מהלך של התחדשות והעמקה אשר התבטא בסיסמא החדשה 'תורה עם דרך ארץ ישראלית'.
מושג חדש זה בא לבטא מצד אחד את שייכותנו אל תביעתו של הרב קוק, לחיות חיים ארץ ישראליים, קוהרנטיים ולא דואליים, ומן הצד השני לא לוותר על שייכותנו לשורשיה הניאו-אורתודוכסיים של התנועה.
תחושתי האישית היא שדווקא לאחר שאנו מזדהים עם מסקנתו של הרב קוק בנושא יחסי הקודש והחול, דווקא מתוך כך אנו יכולים לשוב בחיבה אל הרב הירש ואל מייסדי תנועתנו ולהזדהות עם תביעתם הכנה לא להצטמצם אל תוך ד' אמות של הלכה. גם אם איננו מזדהים עם מסקנתם האמונית-השקפתית, בוודאי שהמוטיבציה הפנימית שהניעה אותם מניעה גם אותנו, ההבנה שאין זה רצון ה' בדורות האלה שנחניק את כוחות חיינו, שנתנתק ממרחב החיים הכלליים, אלא אדרבא, רצון ה' הוא שיתקיים בנו דברי הנביא ישעיהו "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל תַּחְשֹׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:" (ישעיהו נד, ב-ג)

שנים לאחר תחושת הסתירה החריפה, אי הנחת מן הדואליות, אי ההזדהות עם מייסדי התנועה בה אני פעיל, דווקא בשנים האחרונות אני חוזר להרגיש שמחה גדולה על כך שהרב הירש הוא אחד מדמויות המפתח בתנועה עד היום. הרב הירש ואנשי 'תורה עם דרך ארץ' היו החלוצים של צורת החשיבה שלא מוותרת על חיי החול ועל שייכות לתרבות הכללית לצד חיי תורה, ואני שמח להיות ממשיך דרכם, גם אם באופן קצת אחר.